הבלוג של שירה נתיב

אני מקווה לגעת, בצורה מפוכחת ומשועשעת כאחד, בנושאים מורכבים כמו נכות, יופי וכיעור, מוות, ושאלות אתיות ואסתטיות לגבי האוכל שאנחנו אוכלים. כולם מוזמנים להירשם ולהיות חלק מהקהילה והדיונים.

בבלוג ידורו בכפיפה אחת צילומי אוכל מעוררי תיאבון, מתכונים, סיפור אישי על התמודדות עם מחלה ונכות, הומור ואג'נדה.

  • Shira Nativ

פאתיה

עודכן ב: 29 יונ 2018

מי אני ומה זה הבלוג הזה? כנסו לכאן כדי לגלות.



זהירות, נושא נפיץ לפניך!!!


האם אני מזרחית?

לא מזמן שודרה הסדרה "סלאח, פה זה ארץ ישראל". הסדרה עוסקת בעלייה מצפון אפריקה בשנות החמישים, אך גרמה לי לחשוב על הנושא גם במובן הרחב יותר, של המפגש שלי כישראלית ממוצא מזרח-אירופי עם מה שנקרא בישראל "ערביות" או "מזרחיות" (לא משנה שמרוקו בכלל מערבית אלינו).


מי שקצת מכיר אותי יודע שאני אוהבת את האוכל הערבי והצפון אפריקאי. ולמרות שהמטבח ההונגרי, שעליו גדלתי, הוא עם הכי הרבה פלפל, תרתי משמע, מבין מטבחי עדות אשכנז, אני תמיד אעדיף מרק רגל תימני על פני גולאש.


אבל המשיכה שלי לשם, מה היא משקפת? הערכה כנה וטהורה לתרבויות הללו, או אולי חיפוש אחר זהות אבודה? אולי כמי שסביה וסבותיה הגיעו לכאן מאירופה, חסר לי החיבור השורשי למקום הזה, ואני מקווה למצוא אותו דרך התרבות של "ילידי" האזור? (ואני בכוונה משתמשת פה בביטוי שהוא לא פוליטיקלי קורקט). אולי אם אוכל את מה שאוכלים פה כבר דורי דורות, ארגיש פחות תלושה, ויותר שייכת? מה אתם אומרים? זה שאני מנגבת חומוס-פול ואולי גם שומעת מוזיקה ערבית להנאתי, הופך אותי למזרחית?



צילום: וויקס

לדעתי לא, ואם בטעות חשבתי בהתחלה שכן, זה היה מתוך יהירות מסוימת ואולי המעטה בעומק ובמשמעות של התרבות המקומית. המחשה לכך, קיבלתי בביקור אצל פאתיה בטירה, בשלנית למחייתה.


בדרך לשם, כרגיל, התרגשות קלה בלב מההזדמנות להכיר מקרוב את "התרבות הערבית". את ריח הפיתות הטעימות של פאתיה מריחים כבר מהרחוב. מיס ג'וי ואני נכנסות. מישהו מהמשפחה יוצא לעזור להרים את כסא הגלגלים שלי מעל המדרגה בכניסה. אנחנו מוזמנות לשבת, אך למיס ג'וי מתחשק קצת לעמוד, ואני..... טוב, אני מגיעה כבר ישובה, חה חה.






טאבון מפוחם במרכז החלל, ופאתיה מכניסה ומוציאה ממנו פיתות ענקיות, משובצות בעלי זעתר ובצל ירוק. שכנה (או אולי בת משפחה?) יושבת ליד השולחן ומיישרת עלי גפן שעברו חליטה. למרגלות השולחן ארגז עמוס זעתר טרי. אישה נוספת, קשישה, יושבת ללא מילים, אולי היא כועסת? לא, היא עייפה מהחיים. דממה ואף אחת לא נראית מוטרדת. אני מוזמנת פשוט להרגיש חלק מהמרחב הנשי הזה, אין צורך בסמול טוק וגינונים.


לפתע האישה הצעירה יותר קמה ומתחילה לרקוד. מראה לנו כמה שכבות היא לובשת (חמש!). צחקוקים. זווית חיוך אפילו בפניה של הקשישה. ריח התבלינים. אסימון נופל. אני בזיכרון ילדות של מישהו אחר. את מכלול המסורות והתפיסות שמישהו גדל עליהן, לא אוכל לקנות במחיר של פיתה. גם לא במחיר ארוחה שלמה.






אז מה נותר לי, אם כך? כמובן שאמשיך לאכול פיתות עם זעתר, קוסקוס, מרק חרירה ועמבה. אבל את האכילה תלווה היזכרות בכך שהנטייה האנושית היא הרבה פעמים להשטיח את התרבות של האחר, או להוציא אותה מהקשרה. אני חושבת שזה סוג של יראת כבוד חשובה בעידן שבו נדמה שהעולם, החומרי והרוחני, מורכב כולו ממוצרים שאפשר פשוט לקטוף. ומה אתכם? עד כמה אתם מרגישים מחוברים לארץ הזו? או מה אתם חושבים על "ניכוס תרבותי"? ***ובלי קשר לכל זה, לכו תטעמו את הפיתות של פאתיה, הן מה זה טעימות והיא עצמה קסם של בנאדם. וחוץ מהפיתות שהן ה-להיט אצלה, היא גם עושה ממולאים ועוד מבחר תבשילים לפי הזמנה (ואם אתם מתקשרים אליה, אז פאתיה הוגים עם הדגש ב"תי" Fatiya) טל': 052-6304061***






יצא לכם פעם לתהות מדוע נולדתם דווקא להורים שלכם ולא אחרים? לי יצא...


183 צפיות3תגובות

| אפשר ליצור איתי קשר

052-8987290

shira3412@gmail.com

| אפשר לעקוב אחרי

  • Facebook - Black Circle