הבלוג של שירה נתיב

אני מקווה לגעת, בצורה מפוכחת ומשועשעת כאחד, בנושאים מורכבים כמו נכות, יופי וכיעור, מוות, ושאלות אתיות ואסתטיות לגבי האוכל שאנחנו אוכלים. כולם מוזמנים להירשם ולהיות חלק מהקהילה והדיונים.

בבלוג ידורו בכפיפה אחת צילומי אוכל מעוררי תיאבון, מתכונים, סיפור אישי על התמודדות עם מחלה ונכות, הומור ואג'נדה.

  • Shira Nativ

בנתיב אחר- שירה נתיב בראיון עצמי נוקב על בודהיזם (חלק ב').




בחלק א' של הראיון סיפרתי איך, מתי ומדוע הגעתי לעולם הבודהיסטי. היום אכנס קצת לעובי הקורה של התפיסה הבודהיסטית.



אני: אז שירה, איך היית מגדירה בודהיזם?


עצמי: בודהיזם היא התורה שלימד הבודהה, והיא דרך חיים שמטרתה להשתחרר מכל סבל.


אני: מה הכוונה סבל? החיים יפים, החיים הם לא סבל. נכון, יש קשיים, יש אתגרים ומשברים, אבל בסך הכל, החיים שלנו מלאים ברגעים של אושר- פרח בצד הדרך, צחוק של ילד, גלידה בשלושה טעמים, לא כך?


עצמי: כששמעתי לראשונה על הרעיון של "שחרור מסבל", גם לי זה נשמע מוזר ופאסימיסטי. "סבל" זו מילה מאד קשה, עבור רובינו החיים הם הרי לא מצב מתמשך של סבל קיצוני. כשהתחלתי לתרגל מדיטציה ולהעמיק, אט אט התבהרה משמעות המושג "סבל" בהקשר הבודהיסטי. סבל יכול לבוא לידי ביטוי בכל מיני דרגות. הוא יכול להתקיים גם כשמדובר בדרגה מתונה מאד, שאם תרצו, ניתן לקרוא לה אי נחת, או חוסר סיפוק. מסתבר, שמתחת לפני השטח, אנחנו רוב הזמן מצויים בחוסר נוחות, גם כשנדמה לנו שאנחנו נהנים והכל בסדר.


אני יכולה לחשוב על כמה דוגמאות שימחישו את זה. תחשבי על הגוף שלנו. אין למעשה אף תנוחת גוף, שאנחנו יכולים להישאר בה זמן רב. גם אם נדמה לנו שאנחנו יושבים או שוכבים בשיא הנוחות, יגיע רגע שבו נתחיל להרגיש לא בנוח ויתעורר בנו דחף לשנות את התנוחה. נסי והיווכחי בעצמך.


בנוסף, יש מגוון אינסופי של תחושות פיזיות לא נעימות: רעב, צמא, קור, חום, כאב, גירוד, לחץ, עייפות, בחילה. אם מתחילים לשים לכך לב, מגלים שרוב הזמן אנחנו עסוקים בלשים סוף לתחושות הללו, ולייצר תחושות נעימות במקומן. הגוף בכל רגע רוצה משהו אחר. לרגע חם לו, לרגע קר לו, הוא רעב, הוא צמא, בא לו משהו לנשנש, הוא עייף, הוא מעורר יתר על המידה, מגרד לו פה ולוחץ לו שם. ממש כמו תינוק בן יומו שאנחנו עסוקים מסביב לשעון בניסיון לספק את צרכיו.




וכמובן יש את הנפש, שהיא לא יותר רגועה מהגוף. משעמם לנו, אנחנו כועסים, מתגעגעים, עצובים, מאוכזבים, מקנאים, פוחדים או חומדים.


אנחנו כמו ילד שמבקש צעצוע מסוים, מקבל את הצעצוע, ואחרי שתי דקות נמאס לו ממנו והוא רוצה צעצוע אחר. את אולי מכירה את הסיטואציה- נסעת לחופשה, הגעת למקום יפיפה והמחשבה הראשונה שעולה לך לראש היא "וואו, כמה יפה פה, אני חייבת לבוא לפה שוב". למה שוב? את כבר פה!


או למשל, בבוקר את מתחילה לפנטז על ארוחת הצהריים. מגיעה ארוחת הצהריים ומה את עושה? מתרכזת באוכל וניהנית ממנו? חס וחלילה! מתחילה לתכנן מה תאכלי לארוחת ערב.


מעבר לחוסר שביעות הרצון המתמדת הזו, קיים כמובן הסבל בצורה המזוקקת והברורה יותר שלו. אלה דברים שכולנו חווים לפעמים: אובדן, דכאון, חרדה גדולה, כאב גופני עז וכולי.


אני: אז איך שמים סוף לחוסר הסיפוק הזה? זה נשמע לי כמו גזירת גורל, שרובנו פשוט משלימים איתה. ולמה לא להשלים איתה בעצם?


עצמי: כמובן שאפשר פשוט להשלים איתה, וזה אכן מה שרובנו בוחרים לעשות, פשוט כי אנחנו לא מכירים שום אפשרות אחרת. אבל יש אפשרות אחרת וזו היתה התגלית של הבודהה.


המילה "בודהה" היא למעשה תואר ולא שם של מישהו. זה שכונה "הבודהה" נולד בעצם כאדם רגיל. טוב, לא לגמרי רגיל, הוא היה נסיך וחי בארמון. האגדה מספרת, שהוא גדל בתנאים כל כך מפנקים, עד שלא ידע סבל מהו. יום אחד, כשבגר, הוא יצא מהארמון ופגש במצוקה של פשוטי העם. המפגש הזה עם הסבל האנושי, טלטל אותו עד כדי כך שהוא החליט לוותר על חיי הנוחות בארמון, לצאת אל הלא נודע ולחפש מזור לבעיית הקיום של כל בני האדם, מכל דת, מין, צבע ומעמד. (הוא נטש לצורך כך אישה וילד, זה החלק הפחות הירואי בסיפור).


Four Heavenly Messengers; A painting in Laotian Temple; Source: Wikimedia


הוא גילה, שאותו סבל, או חוסר סיפוק, נובע מתפיסה שגויה שקיים "אני", או "עצמי" ממשי. אנחנו בטעות לוקחים אישית כל דבר שקורה לנו. "כואב לי הראש", "הכלבה שלי מתה", "פיטרו אותי מהעבודה" וכן הלאה. למעשה, הדרך הנכונה יותר להסתכל על הדברים תהיה: "יש כאב ראש", "כלבה מתה" ו"אין עבודה". כמובן שלא מדובר רק בהבדל קוסמטי בניסוח, אלא בשינוי מהפכני ועמוק של תפיסת המציאות שלנו. אם נצליח לתפוס את כל ההתרחשויות כפשוט תופעות, ולא כדברים שקורים "לי", נשתחרר מחוסר שביעות הרצון ונזכה בחופש.


יש אמרה יפה המיוחסת לבודהה: "כשם שלאוקיינוס יש טעם אחד- טעם המלח, כך גם לדהאמה (תורת הבודהה) יש טעם אחד- טעם החופש". יש לי סיפור מאחורי המשפט הזה: לפני שנתיים בדיוק, בסוף חודש אוגוסט, במהלך אשפוז של כמה ימים בבית חולים, פתאום עלה לי חשק עז לטבול בים. באותה תקופה, עדיין לא נזקקתי לכיסא גלגלים, אבל עד אותו יום, במשך שני עשורים, לא נכנסתי לים או לבריכה, פשוט כי לא הרגשתי נוח בתוך הגוף שלי. קודם כל, חששתי שהוא שברירי מידי ולא רציתי שיהיה קהל צופים להתמודדות האומללה שלי עם המים ועם הגלים. דבר שני, ידעתי שהגוף שלי מצולק ו"פגום" ולכן העדפתי לחשוף ממנו כמה שפחות. בכל אופן, ישבתי בבית החולים ובמשך כמה ימים רק פנטזתי על הטבילה בים. השתחררתי ביום שישי וכבר בשבת מימשתי את התכנית והלכתי לגמרי לבדי לחוף גורדון. זו היתה שעת צהריים והחוף היה מפוצץ בצעירים וצעירות. הורדתי את הבגדים ונשארתי עם גופייה זעירה ומכנסונים. הייתי נחושה בדעתי לחצות את ההמון ולהגיע למים.


מקור: וויקס


התחלתי ללכת, בדרך חבורת נערים הציקה לי קצת, אך התעלמתי והמשכתי ללכת לכיוון הים בראש מורם. נכנסתי למים, ומרוב הפתעה מהקרירות ומהגלים נבהלתי ונכנסתי לקוצר נשימה. מיד יצאתי החוצה, כולי מתנשפת. חזרתי לחוף, הסדרתי את הנשימה ונחתי. אחרי שנרגעתי והתאוששתי, הבנתי שהיום אני לא מוותרת לעצמי!

לקחתי עוד נשימה עמוקה ונכנסתי שוב למים. הפעם החוויה היתה שונה לגמרי. קשה לי לתאר במילים עד כמה נהניתי ובאיזו תחושה יצאתי! היה משהו מאד מחייה בטבילה הזאת. מעל הכל, הרגשתי תחושת חופש וכוח בלתי ניתן לתיאור. יצאתי המים בתחושה של נצחון. הבנתי פתאום שהזהות שלי כ"אישה" או כ"חולה" בעצם כובלת אותי. שאני בעצם הרבה יותר מאישה, ושמותר לי להפסיק "לעבוד בלהיות אישה מושכת". וואלה, לא, אני לא חייבת להתחשב כל הזמן בציפיות של אחרים. מדובר באנשים בוגרים, והם יצטרכו להתמודד עם איך שאני נראית כשאני נכנסת לים. ומעל הכל, מותר לי לממש את זכותי הבסיסית לנוע בחופשיות בכל מקום שארצה. כן, גם על חוף הים וגם בבגדים מינימליים.


אני מניחה (ואף מקווה) שיש נשים ואנשים שכל זה מובן מאליו בשבילם, אבל אפשר לומר שעבורי זו היתה "יציאת מצרים". מאותו יום התחלתי להסתכל על הדברים אחרת. לא רק על עצמי, אלא גם על אחרים. נכים, זקנים, או כל מי שלא יצוק לפי איזו תבנית נחשקת- עד אז העדפתי להסיט את מבטי מכל אלה. עכשיו אני מסתכלת על כולם כעל אנשים שראוי שייצאו לאור השמש ויממשו את זכותם להיות מי שהם.


המסקנה האישית שלי מהסיפור הזה, היא שלפעמים אנחנו חיים באשליה שאנחנו חופשיים, ולמעשה אנחנו מצויים בכלא. והאבסורד הוא, שאנחנו לא רק האסיר בכלא הזה, אלא גם הסוהר. בעצם, בכלא של עצמנו יש תאים רבים מספור, ומה שהבודהה הציע לנו זה מפתח מאסטר.


צילום: דין סאס; מקור: פילקר


אני: האם תוכלי לסכם את ההשקפה הבודהיסטית בכמה מילים?


עצמי: כן. הבודהה גילה שלוש תפיסות מציאות שגויות שגורמות לנו לסבול:

1. יש סבל- רובנו לא מודעים לסבל שמתחת לפני השטח, ולכן לא מחפשים פתרון עבורו וממשיכים לסבול.

2. הכל ארעי וחולף- אף תופעה בעולם אינה נצחית.

3. כל התופעות ריקות מעצמיות- אין אני ועצמי. אנחנו טועים לחשוב שיש אני, אוהבים ונקשרים למה שלכאורה שייך לנו, וסובלים כשאנחנו מאבדים אותו (אובדן שהוא בלתי נמנע, כי הרי הכל זמני).


אני: רגע, אז אם המילים "אני" ו"עצמי" ריקות ממשמעות, איך זה שהן מופיעות כל כך הרבה פעמים בפוסט הזה?


עצמי (נעה באי נוחות בכסאי): הממממ…. קודם כל כי אני לא משוחררת מכל התפיסות המגבילות. ודבר שני כי זה נוח להשתמש בהן לצורכי תקשורת. הרי יהיה קצת מסורבל ולא יעיל לכתוב בכל פעם "אוסף התהליכים המכונה שירה", במקום פשוט "אני".


מקור: שאטרסטוק



מהם כללי המוסר הבודהיסטיים? באיזה תחום בחיים אני הכי קמצנית? ומה קורה כששולחים הודעת וואטסאפ לאדם הלא נכון? כל זאת בפוסט הבא, החלק השלישי והאחרון של הראיון.


0 צפיות

| אפשר ליצור איתי קשר

052-8987290

shira3412@gmail.com

| אפשר לעקוב אחרי

  • Facebook - Black Circle