הבלוג של שירה נתיב

אני מקווה לגעת, בצורה מפוכחת ומשועשעת כאחד, בנושאים מורכבים כמו נכות, יופי וכיעור, מוות, ושאלות אתיות ואסתטיות לגבי האוכל שאנחנו אוכלים. כולם מוזמנים להירשם ולהיות חלק מהקהילה והדיונים.

בבלוג ידורו בכפיפה אחת צילומי אוכל מעוררי תיאבון, מתכונים, סיפור אישי על התמודדות עם מחלה ונכות, הומור ואג'נדה.

  • Shira Nativ

יש מאלף ידיים בקהל?

אתם נמצאים עם אנשים (בפגישת חברים, עבודה, בסלון עם בן הזוג, בהמתנה לרופא) ופתאום יש לכם דחף בלתי נשלט לבדוק את הסמארטפון שלכם. מכירים, נכון? אני יכולה לחשוב על מגוון סיבות מדוע זה קורה לנו שוב ושוב- רצון לחמוק מסיטואציה מביכה, שעמום, הפרעת קשב. אבל בין כל אלה קיים גם הצורך הפשוט בקשר עם אנשים. וכאן מגיע האבסורד. מה רע באנשים שאיתנו בחדר? למה אי אפשר לפנות אליהם עם הצורך בקשר אנושי? מולנו נמצא בן אדם בשר ודם, שזמין לתקשורת בלתי אמצעית. יש לו קול, יש לו שפת גוף ויש לו חיוך שהוא קצת מעבר לעיגול צהוב עם שתי נקודות וקו, ואנחנו בוחרים להחמיץ את ההזדמנות לקשר אמיתי איתו, לטובת תקשורת כתובה בשלט רחוק.


אז בטח תגידו, מילא עם חברים או משפחה, אבל למה אני צריכ/ה לדבר עם הזרים שאיתי ברכבת? זה לא העניין של לדבר, או לא לדבר, או על מה לדבר. אפשר גם רק לחייך ואפשר אפילו לשתוק, ועדיין התחושה תהיה אחרת. אם תחשבו על זה, אז גם אם אתם ברכבת, יושבים בשתיקה ומולכם יושב מישהו בשתיקה גם הוא, נוצרת איזושהי אינטראקציה אנושית. האינטראקציה הזאת יכולה לכלול גם מבוכה או שעמום. היא לא בהכרח תהיה נעימה, אך זו עדיין אינטראקציה אנושית וזה מעין כבוד בסיסי לאדם שאנו נמצאים איתו.

אם אנחנו כל הזמן ובכל מקום עם הפנים בתוך הטלפון שלנו (כמוני למשל), אנחנו למעשה נותנים למי שנמצא איתנו הרגשה שהוא רק "מוזיקת רקע" לחיים האמיתיים והמעניינים שלנו, שקורים בוואטסאפ, בפייסבוק ובאינסטגרם. ואחר כך מגיעים אותם רגעים שפתאום אנחנו מרגישים ריקנות ובדידות מוזרה כזאת, ולא מבינים מאיפה זה בא לנו.


צילום: וויקס

אז החלטתי לעשות מעשה ולנסות לשנות את זה, לפחות ביני לבין עצמי. כשאני נמצאת עם עוד אנשים, לא משנה עם מי ובאיזו סיטואציה, אני אבחר להעלות את האדם שאיתי על בימת תשומת הלב שלי ואת הטלפון שלי פשוט אשכיב לישון, ביי ביי.


מה אני אגיד לכם, קשה!!! דמיינו את הסיטואציה הבאה: אני עושה טיפול רפואי כלשהו בבית עם המטלפת הסיעודית שלי. הטיפול לוקח כחצי שעה, כאשר בחצי השעה הזאת אנחנו פשוט יושבות וממתינות. המטפלת צריכה לשמור על הידיים שלה סטריליות בזמן הטיפול, לכן היא לא יכולה להתעסק עם הטלפון שלה. עכשיו, מדובר בבחורה מקסימה שאני מאד אוהבת! אבל היא גרה איתי והיא מסמלת עבורי את השגרה, את המצב הבריאותי המעאפן שלי ואת התלות שלי באדם אחר. מנגד, אני בדיוק בעיצומו של צ'אט פלרטטני במיוחד עם בחור שבא לי עליו (זהו, אמרתי את זה). עכשיו אני צריכה להשהות את ההתכתבות עם הבחור ולהניח את הטלפון בצד ובשביל מה? בשביל לשבת ולבהות בתקרה עם המטפלת שלי? בשביל לדבר איתה על לחץ דם, או על ניקיון השירותים? אבל המבוגר האחראי שבתוכי, מבין שגם לה יש רגשות, ושאני צריכה לתת לה את הכבוד הבסיסי, שהוא הנוכחות המלאה שלי, אז אזרתי אומץ והנחתי את הטלפון בצד. וככה שתקתי ביחד עם דילאני המטפלת. אפילו דיברנו קצת, אבל פתאום אני קולטת את היד שלי נעה לכיוון הטלפון, בלי שבכלל ביקשתי ממנה! הזוי, לא?! אני מתעשתת ומחזירה את היד למקומה. אחרי חצי דקה, שוב היד שלי נודדת לכיוון המכשיר, שוב אני מחזירה אותה למקום. אחרי דקה או שתיים, שוב אותו הדבר… הפעם אני כבר ממש כועסת! זאת פאקינג היד שלי! למה היא לא שומעת בקולי???


צילום: וויקס

לסיכום, הגעתי למסקנה שאם אני רוצה להיות אדם אנושי יותר, מכבד יותר, אמיתי יותר ומסופק יותר, אני צריכה לאלף את היד שלי. ואני אשכרה מתכוונת לעשות את זה. אז אם מישהו מכם במקרה מכיר מאלף כלבים שיודע גם לאלף ידיים, אשמח להמלצה. זה ממש יעזור לי, כי חיפשתי טיוטוריאל ביוטיוב ולא מצאתי. כתבתי ?How to tame your hand וקיבלתי כל מיני תוצאות: איך לאלף תוכי, אוגר, חולדה ואפילו לטאה, אבל לא ידיים (וברגע זה הפרכתי את הטענה שביוטיוב אפשר למצוא הכל). ועוד משהו קטן שאתם יכולים לעשות למעני- אם אתם איתי בפגישה משפחתית, חברתית, או בתור לבנק, ופתאום אתם קולטים אותי מתעסקת בטלפון, בבקשה תזכירו לי את הפוסט הזה. נראה לי שרק מהפאדיחה היד שלי תתאפק. אני די בטוחה בזה.


אז לחיי קשרים שגרתיים, משעממים, מביכים ומרגיזים, אך אמיתיים!



צילום: וויקס

0 צפיות

| אפשר ליצור איתי קשר

052-8987290

shira3412@gmail.com

| אפשר לעקוב אחרי

  • Facebook - Black Circle